בקצה מושב יתד, אשר נמצא סמוך לגבול עזה, גרה משפחת יוסף – אבא איאד האמא נסרין וארבעת ילדיהם. משפחה דרוזית שהחליטה לקבוע את מקום מושבה בעוטף בעקבות שירותו הצבאי של האב.
ממנהיגות עצמית להובלה
בבוקר ה7.10 עם תחילתן של האזעקות וההבנה שמשהו מוזר באזעקות האלה הוקפצה כיתת הכוננות של הישוב ואיאד, שהיה בחופשת מחלה מהצבא ועם רגל מגובסת, קפץ אף הוא להגנה על המושב הקטן, בשעה שנסרין וילדיהם בממ"ד.
לפתע, שמעה נסרין את הלחימה אצלה בחצר. היא הבינה שכיתת הכוננות השתלטה על קבוצת מחבלים בחצר ביתה, השאירה את הילדים בממ"ד, ארזה כוחות ויצאה אליהם.
היא הבינה שהעובדה שהיא דוברת עברית וערבית כשפות אם היא יתרון של ממש בסיטואציה הזו. התיישבה מול המחבלים, היישירה מבטה ותחקרה אותם בערבית – מי שלח אותם? כמה עוד בדרך? מאיפה באו? בעקבות המידע שהוציאה מהמחבלים הכווינה את כוחות הביטחון לקבוצה של כ20 מחבלים שכבר היו ממש קרובים לגדר הישוב.
הכוחות שהשתלטו גם על קבוצת המחבלים הגדולה ריכזו אותם בחצר ביתה של נסרין והיא המשיכה לתחקר אותם ולהוציא מהם מידע נוסף שסייע לכוחות הביטחון.
השיא היה כשהטלפון של אחד מהם צלצל ועל הקו היה אליאס, היא החליטה לענות לשיחה ולהציג את עצמה כערביה שמסתירה את המחבלים ובאה לסייע להם עם אוכל שתיה וביקשה לדעת מתי יגיעו עוד כוחות וכמה אנשים היא צפויה לקבל. בשלב כלשהו אליאס חושד בה ומבקש לדבר עם אחד הבחורים שלו. היא מעבירה את הטלפון לאחד מהם. היא מאיימת עליו והוא מבין שאין לו ברירה ועליו לשתף פעולה ומאשר את דבריה של נסרין. אליאס, שמאוחר יותר מסתבר כאחד ממפקדי החוליה, מוסר לנסרין שיש פתח בגדר ממנו נכנסים המחבלים ומידע נוסף שהיא מייד מעבירה לקצין צהל ובכך למעשה מצילה את הישוב כולו מחדירת המחבלים.
היא מספרת שתמיד היתה גאה במוצא שלה ובשפה הערבית ולמרות שידעה שהשיחה הזו חשובה ביותר חוותה רגע מטלטל כאליאס אמר לה "אינשללה הלילה נכבוש את ישראל", הרגע שהוביל אותה לנתק את השיחה.
נסרין ואיאד זוג לא שגרתי ופורץ דרך, בחרו להתגורר בישוב יהודי הרחק מעוספיא (ממנה הגיעו לדרום) ומישובים דרוזים אחרים, הם בחרו לילדיהם שמות עבריים ובהם שירן וסיוון ובחרו להילחם בדרך של חיים משותפים, אף על פי שלא פעם ילדיהם שילמו את המחיר של הדואליות הלא פשוטה כמשפחה דרוזית יחידה בסביבה יהודית ולא פעם מספרים הילדים שחוו גזענות, העלבות, הקנטות ועוינות כללית בשל מוצאם.
מנהיגות עצמית
ביחד עם בעלה היא משנה את מציאות חייה ובוחרת לעזוב את הכפר והסביבה הדרוזית המסורתית, להתרחק מהמשפחה התומכת ולעבור להתגורר הרחק בדרום הארץ בסביבה יהודית חילונית. בניגוד לנוהג הפשוט לכאורה שבו המשפחה תישאר בצפון בסביבה הטבעית, והאב יחזור בסופי שבוע (כך מתנהלות משפחות קבע רבות). נסרין ואיאד קושרים את גורלם בגורל העם היהודי בציונות ראויה לציון.
ובשבת השחורה בשעת משבר, אז מתגלים מנהיגים. גם ברגע הזה מעשה הגבורה של נסרין מדגים את תכונות המנהיגות שלה.
ברור לה מה היא צריכה לעשות, גם אם זה לא הדבר הטבעי לעשות. שוב היא מגלה אומץ בבחירה הלא שגרתית שלה לצאת לחצר, למרות שהיא יודעת שיש שם מחבלים.
היוזמה לתחקר את המחבלים והחתירה לתשובות. היא לא מקבלת לא כתשובה. היא עושה הכל על מנת להוציא מהמחבלים את המידע הדרוש כדי להגן על הישוב.
ולבסוף היכולת שלה למנף את שליטתה בשתי השפות העברית והערבית מסייעת לה לקדם את מטרתה.
אסיים בתקווה, שילדיה של נסרין לא יסבלו עוד הקנטות והעלבות ולהפך שבקרוב ימצא הפתרון לחוק הלאום בכל הקשור לעדה הדרוזית. אנחנו צריכים לחיות בברית חיים לא רק בברית דמים.